החלטה
העניין שבפני, התנגדות לביצוע שטרות.
השטרות אשר הוגשו לביצוע, חמישה שטרות ע"ס 4,730 ש"ח, מועדי פירעונם מחודש אוגוסט 2003 ועד דצמבר 2003. השטרות עשויים בידי הנתבע, שם הנפרע בשטרות הינו "סחר עץ הרצליה בע"מ", מוסבים ע"י הנפרע, לטובת צד ג' מר דרוויש כנעאנה, ומוסבים על ידי אותו צד ג', על החלק.
השטרות הוגשו לביצוע בשנת 2009, ועוד בטרם חלף מועד התיישנות החבות השטרית אשר גלומה בהם.
הנתבע הגיש התנגדות לביצוע השטרות. לטענתו, השטרות נמסרו בגין עסקת מקרקעין אשר לכאורה נכרתה בשנת 2002, בין הנתבע ובין מר דרוויש כנעאנה, ואולם בשל הצורך ברכישת זכויות מעבר, לטענת הנתבע נמסרו ההמחאות הללו, אך בחלוף זמן, בוטלה ההתקשרות כאמור, ולטענת הנתבע, מר כנעאנה הבטיח להשיב לו את ההמחאות. עוד לטענת הנתבע, התובעת היתה מודעת לפרטי ההתקשרות מול מר כנעאנה, והבטיחה להשיב ההמחאות, והפרה הבטחתה זאת.
במסגרת הדיון שבפני נטענה אף טענה מקדמית, הנוגעת לשאלת מועד ידיעתו של הנתבע אודות הליכי הוצאה לפועל, ולשאלת הגשת ההתנגדות במועד הקבוע לכך על פי דין. בנושא זה, נוטה לקבל את טענתו של הנתבע, שלא ידע אודות הליכי הוצאה לפועל, גם כאשר צורף תיק זה לתיק האיחוד; זאת, בין היתר, בהסתמך על עדותו של עוה"ד אנגל, ב"כ הקודם של התובעת, אשר הצהיר כי לפחות עד לחודש מרץ 2010, לא היתה מסירה מלאה של האזהרה. הספק אשר ניטע מכח טענת הנתבע ותשובות ב"כ הקודם של התובעת, אמור לפעול לטובתו של הנתבע בהקשר זה, ולפיכך אני קובע כי ההתנגדות הוגשה במועד הקבוע לכך על פי דין.
עוד אציין כי התובעת השיבה להתנגדות, ומסרה פרטים נוספים ואף צירפה תצהירים, ואולם בשלב דיוני זה, אמורה ההתנגדות להיבחן על בסיס הרמת הנטל. מתן הזכות להשיב להתנגדות, מיועדת למקד את הדיון ולהעמיד אותו מול השאלות השנויות במחלוקת, ולא מצאתי לנכון לשמוע את עדי התובעת בשלב דיוני זה.
הנתבע העיד בפני ביום 19.6.2012, ומעדותו עלו מספר רב ביותר של תמיהות:
הנתבע טען בהתנגדותו כי ההמחאות נמסרו המסגרת רכישת קרקע עבורו, במסגרת עדותו שינה גרסתו וטען כי לא הוא רכש את הקרקע, אלא אביו של אשתו (עמ' 3 שורה 30);
הנתבע טוען כי ההמחאות נמסרו במסגרת עסקת מכר בה טיפל כעו"ד וכמיופה כח, ואולם לדבריו אין לו את ההסכם (עמ' 4 לפרוטוקול, שורה 2);
לטענת הנתבע הטיפול בעסקה (ויוזכר – במסגרת אותה עסקה נמסרו המחאות של הנתבע עצמו!) עבר לעו"ד אחר, אולם הוא אינו יודע את זהותו של עוה"ד _עמ' 4 לפרוטוקול שורה 8); הוא אף אינו יודע אם עוה"ד אליו הועבר הטיפול, דיווח על העסקה לרשויות המס;
הנתבע טען כי עסקת המקרקעין נחתמה בכתב, ואולם דווקא לגבי רכישת הדרך, אשר בעטייה לכאורה נמסרו ההמחאות, לא נחתם כל מסמך שהוא (עמ' 5 שורה 19);
יוצא אם כן, כי לטענת הנתבע, ההמחאות העשויות בידו, נמסרו במסגרת עסקת מקרקעין עלומה, אשר נכרתה במועד שאינו מפורט (אם כי אירעה לפחות שנה או שנה וחצי לפני מועד פירעון ההמחאות), בעבור מקרקעין אשר נרכשו עבור אדם אחר (אך תמורתם שולמה על ידי הנתבע), ואולם אביה של אשתו – הלקוח לכאורה – העביר הטיפול בתיק (לאחר שהנתבע התחייב באופן אישי במסגרת אותה עסקה בדרך של מסירת המחאות) לעו"ד אחר אשר פרטיו עלומים ואינם ידועים. וכל זאת, כאשר דווקא ברכיב לגביו לכאורה נמסרו ההמחאות (רכישת הדרך) אין כלל מסמך כתוב המעיד על האמור.
כל זאת נטען, בסתירה מהותית למוצהר בהתנגדות, וללא כל אסמכתא שהיא. אין לך דוגמא טובה יותר מזאת, ל"הגנת בדים". טענות ההגנה של הנתבע, קרסו כמגדל קלפים, באופן אשר אינו מצדיק מתן רשות להתגונן בפני התובענה. הטענות בעדות סותרות את התצהיר, וממילא הטענות מעמידות את התובעת כצד מרוחק אשר ממילא אינו חשוף לטענות הגנה במישור הקנייני.
את בקשת המבקש ליתן לו רשות להתגונן יש לבחון לאור ההלכות שנקבעו לעניין הליכי סדר דין מקוצר. על פי הלכות אלו, מטרתו של הליך סדר הדין המקוצר הינה למנוע דיון בתובענה רק אם ברור הדבר ונעלה מספק שאין לנתבע כל סיכוי להצליח בהגנתו (ע"א 544/81 מנחם קיהל בע"מ נ' סוכנות מכוניות לים התיכון בע"מ לו(3) 518, 524; ע"א 3374/05 אליהו אוזן נ' בנק איגוד לישראל בע"מ (מאגר נבו)). לאור האמור, נפסק כי גם מי שהגנתו דחוקה וסיכוייו לדחיית התביעה כנגדו הינם קטנים, יקבל רשות להתגונן. לעומת זאת, מי שהגנתו הינה "הגנת בדים" תדחה בקשתו (ע"א 9654/02 חב' האחים אלפי בע"מ נ' בנק לאומי לישראל (לא פורסם)).
כמו כן נפסק, כי ככל שהנתבע מציג הגנה לכאורה, יש ליתן לו רשות להתגונן, מבלי לבדוק כיצד יצליח להוכיח הגנתו או מהו טיב ראיותיו. עם זאת, מבקש הרשות להגן נדרש להגיש תצהיר הנכנס לכל פרטי העובדות עליהן הוא מבסס את טענת הגנתו (ע"א 6514/96 חניון המרכבה חולון בע"מ נ' עירית חולון נג(1) 390, 400).
כזכור, בית המשפט העליון, בע"א 465/89 בן צבי נ. בנק המזרחי, פ"ד מ"ה (1) 66, מפי כב' השופט (כתוארו אז) דב לוין, סיכם היטב את ההלכה הבסיסית הנוגעת לבקשות רשות להתגונן, והדברים נותרו באיתנותם עד היום (שם, בעמ' 69-70):
"לא במהרה ייעשה שימוש ותוכרע תובענה בסדר דין מקוצר על-פי כתב התביעה ונספחיה בלי לתת לנתבע רשות להתגונן, זאת משום ש'סדר הדין המקוצר משמש את המטרה למנוע דיון בתובענה רק אם ברור הדבר ונעלה מספק, שאין לנתבע כל סיכוי להצליח בהגנתו...' ... ולעניין זה, 'אין לקבוע שהענין הוא כך אלא אם תצהיר הנתבע לא גילה "הגנה לכאורה"'... מכיוון שכך: 'די לו (לנתבע - ד' ל') להראות כי הגנה אפשרית בפיו, ולו רק בדוחק ובית המשפט חייב ליתן רשות להתגונן, שאם לא יעשה כן, יכריע למעשה כבר בתובענה גופה והנתבע יצא מקופח'... על-אף כללים קפדניים וזהירים אלה אין לומר, כי כל אימת שמוגשת בקשת רשות להתגונן היא תינתן כדבר המובן מאליו. אדרבא, כדי שתהיה משמעות להליך של בקשת רשות להתגונן, וכדי שלא ייעשה הליך זה לחוכא ואיטלולא, נקבעו התנאים הנדרשים מן המבקש, שאם לא יעמוד בהם לא תינתן לו רשות להתגונן. "
אמנם, אין שיקולי אמינות ומהימנות מקבלים מעמד בכורה בהקשר זה, ואולם כאשר טענות ההגנה קורסות באופן מוחלט, כפי שקרה במקרה דנן, סבורני כי אין אפשרות אלא לדחות את ההתנגדות לביצוע השטרות.
לפני סיום, אוסיף כי הנתבע טען במסגרת עדותו, אישר הנתבע כי מסר את ההמחאות לדרוויש כנעאנה, ואף הותיר אותן ללא ציון שם הנפרע (עמ' 5 לפרוטוקול שורה 7-12). הנתבע אישר כי מסר שטרות סחירים, ביטל את הכיתוב "למוטב בלבד", ומסר אותם לאותו צד ג'. בכך, הודה הנתבע כי חשוף הוא לטענות צדדים רחוקים לשטר (כגון התובעת, אשר אינה הנפרעת אלא ההמחאה מוסבת לה על החלק, והיא אוחזת בה כעת), וממילא – גם אם לא היתה קורסת הגנתו כ"הגנת בדים", הרי שההתנגדות היתה נדחית ולו מטעם זה בלבד, שכן חזקה כי הנתבע, כעו"ד, מודע למשמעות המשפטית של מסירת המחאות "פתוחות" וסחירות, כמו גם למעמדו של צד ג' שאינו הנפרע.